כשהייתי ילד, המספר 23 היה בשבילי המספר הכי טוב בעולם. הייתי בקבוצת הילדים של הפועל חולון, וחלמתי, כמו כל הילדים האחרים בגילי, שהלוואי ואני אהיה כמו מייקל ג'ורדן. איזה איש. איזה שחקן.

היום, שלוש שנים אחרי שהאגדה פרשה סופית מעולם הכדורסל, עדיין אין אדם שלא מכיר את השם מייקל ג'ורדן, וכך יהיה גם עוד עשרות שנים, ובצדק – הבן אדם היה מכונה משומנת ומופלאה, כאשר הכדור הגיע לידיים שלו, הוא חולל נסים ונפלאות על המגרש. יש לו שש אליפויות NBA בכיס, וגם אם תחברו את כל מסת השרירים של אלי האנה לא תגיעו למספר השיאים שלו.

מה שאולי לא ידעתם ואולי אתם גם לא רוצים לדעת, זה שמאחורי הקלעים של במת חייו של השחקן הדגול התרחשו דברים קצת פחות זוהרים.

מייקל ג'פרי ג'ורדן פרש לראשונה מה-אנ.בי.איי ב-1993, לאחר שאביו נרצח בידי שני שודדים. רבים חשבו שהרצח הוא הסיבה לפרישה הדרמטית, אך מקורביו מספרים שהוא חשב על פרישה כבר שנה קודם לכן, ושדי נמאס לו להיות מפורסם – ואולי אפילו נמאס לו קצת מהמשחק.

חפירה נוספת לתוך חייו באותה תקופה, מגלה לנו גם סיבות אפלות יותר שגרמו לפרישה הפתאומית – למשל בעיית ההימורים שהוא כה התקשה להכחיש.  ג'ורדן בעצמו הודה שהוא חייב 57,000$ בשנת 1993. איש העסקים ריצ'רד אסקינס האשים את ג'ורדן שהוא חייב לו קרוב למיליון דולר בגין הימורים שנעשו על מסלול הגולף. ג'ורדן גם נראה בבתי קזינו שונים באטלנטיק סיטי, ואחת התיאוריות שלא הוכחו לעולם היתה שג'ורדן הגיע להסכם עם השיקגו בולס שהוא יפרוש בשקט, ללא מהומות, בעקבות בעיות ההימורים שלו.

גם אחרי שהוא חזר מהפרישה בפעם הראשונה, וכעבור שנים פרש בשנית וחזר מאוחר יותר לשחק עבור הוושינגטון וויזרדס, הבעיות המשיכו.

קלפים. קלפים מחליקים אליו וממנו, צ'יפים צבעוניים מקרקשים. מייקל אהב או הריגוש שבהימורים, ולעתים הוא היה מפסיד בשעה את מה שרבים מאתנו חוסכים בשנה. הוא היה נשאר לפעמים בקזינו במשך כל הלילה וחלק לא קטן מהבוקר, עיניו בוהקות ואצבעותיו מתופפות על השולחן הירוק של הבלאק-ג'ק. "יש לך משחק נגד הניקס מחרתיים," היה מישהו מזכיר לו בלחישה אז, אבל מייקל היה מתעלם. ואם הוושינגטון וויזרדס הפסידו במשחק הזה בגלל שג'ורדן היה לא בפוקוס ברבע הרביעי, אז הם הפסידו; אף אחד לא העמיד אותו במקום או שאל בנושא, אחרי הכל, מדובר במייקל ג'ורדן.

כזה היה ההסכם הבלתי כתוב של מייקל ג'ורדן עם ה-NBA. מנהלים ומאמנים הסכימו ללא סייג לקבל את כל החבילה – את השחקן הפנומנלי יחד עם עליותיו ומורדותיו. הם הבינו שחוסר המנוחה שלו, הבעיות שלו שגרמו להרמת גבה, הם גם אלה שהפכו אותו לשחקן חסר מתחרים, והם השלימו עם זה.

"חזרתי בגלל אהבת המשחק ובגלל שאני רוצה ללמד אחרים", אמר ג'ורדן בפעם השלישית שהוא חזר מפרישתו, אבל אנחנו יודעים שזה היה קצת יותר מורכב מכך. אחרי הכול אם ג'ורדן אהב כל-כך את המשחק, למה הוא כבר פרש פעמיים? אחת הדרכים לפרש זאת היא שאייר-ג'ורדן פשוט לא מצא את החיים הרגילים מספיק מעניינים. הבן-אדם היה מהמר בנשמתו, והכדורסל סיפק לו את הריגוש שהשאיר אותו ממוקד. "יש לי גירוד שאני צריך לגרד", הסביר ג'ורדן כאשר חזר כדי לשחק עבור הוושינגטון וויזרדס. האמת הפשוטה יותר, כפי שאמר מאמנו לשעבר של ג'ורדן בשיקגו בולס, פיל ג'קסון, היתה שמייקל פשוט אהב לשלוט.

אכן, למייקל היה אגו לא קטן, ואם היה משהו שהוא במיוחד לא אהב, זה היה שמישהו יגיד לו מה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות. קחו למשל את טים גרובר, מאמנו האישי של ג'ורדן. לאחר שחזר מפרישתו, מייקל הסתבך בתגרה עם שחקן צעיר ומוצק מאוד של השיקגו בולס בשם רון ארטסט. התוצאה היתה שתי צלעות שבורות ומנוחה של חודש ללא אימונים. מיד לאחר החודש הזה, מייקל דחף את עצמו לתכנית אימונים לא הגיונית, וגרובר הזהיר אותו, בעדינות, שקצב מטורף כזה יכול להוביל לדלקות גידים ובעיות חמורות יותר.

ג'ורדן התעלם. גרובר התעקש. ג'ורדן אמר שהוא מכיר את גופו יותר מכל אחד אחר, שבמקום שגרובר יגיד לו מה לעשות, שפשוט ידאג להכין אותו לעונה שבפתח. גרובר שתק.

הנבואה הגשימה את עצמה, ועם תחילת עונת האימונים של הוויזרדס הברכיים של ג'ורדן התחילו להתלונן שהן לא צריכות לסבול יחס כזה מצד מישהו שאוטוטו הולך להיות בן 40. מייקל לא הקשיב גם להן. אז הוא היה מסיים כל אימון עם חצי מיבשת אנטרטיקה עטופה סביב אחת הברכיים. "אני אהיה מוכן לפתיחת העונה", הבטיח לתקשורת וחשף את שיניו הבוהקות, החיוך המנצח.

העונה התחילה, והוויזרדס הפסידו 8 משחקים ברצף. מייקל לא הבין. הוא כמובן לא האשים את עצמו, וכך הוציא את הזעם שלו על השחקנים הצעירים של הוויזרדס. הוא צעק, הוא קילל, והוא אמר להם שהמשחק שלהם צריך להשתפר ושלא מקובל עליו להפסיד. מייקל אף פעם לא אהב שחקנים צעירים (בייחוד כאלה שהיו צעירים ממנו בעשרים שנה) ואם חייו של הרוקי ב-NBA היו קשים, הוא אמלל אותם עוד יותר.

הוויזרדס לא התרגשו (זאת אומרת, השחקנים הצעירים התרגשו, אבל ההנהלה לא), מה שלא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שלמרות שלושה שבועות ללא ניצחון, האולם הביתי שלהם תמיד היה מלא עד אפס מקום – האגדה ששמה ג'ורדן הובילה את הקבוצה, ואם הם לא נצחו, לא נורא. להפסיד לא היה חדש עבור הוויזרדס. מה שהיה חדש היה אייר-ג'ורדן, עדיין מחייך וכריזמטי, מכדרר ורץ על המגרש בגרסה מקצועית משלו לתחיית המתים.

ההופעה המחודשת של ג'ורדן העלתה לא רק את רווחי הוויזרדס. ג'ורדן היה מכרה זהב שהכניס כמות עצומה של כסף לרשתות הטלוויזיה השונות ששידרו את הליגה הטובה בעולם, וכן לגופים שונים וקבוצות שנהנו באופן כללי מהרווחים שה-NBA עשה בזכותו. ג'ורדן אף התלונן שאינו יכול לקלוע עונשין מאחר וכמות הפלאשים ממצלמות האוהדים מקשה עליו. הכרת התודה של הגופים השונים הללו סימנה עידן חדש בליגה – עידן שבו ג'ורדן מחליט מה עושים, ואף אחד לא מחליט עבור ג'ורדן. בעל המאה הוא בעל הדעה, וההשפעה של ג'ורדן על כלכלת הכדורסל של ארה"ב היתה עצומה.

כך למשל, ג'ורדן שכנע את מאמן הוויזרדס, דאג קולינס, שהם יכולים להתעלם מהחוק שאמר שנציגי התקשורת יכולים לצפות בחצי השעה האחרונה של כל אימון של הקבוצה. אחרי הכול אייר-ג'ורדן לא יכול היה להרשות לעצמו שכל העולם יראה איך הברך שלו מכשילה אותו באימונים. וכך האימונים היו סגורים, חוץ מכמה אנשי תקשורת ממורמרים, אף אחד לא התלונן. גם כשהכסף מדבר המוזות שותקות.

ג'ורדן המשיך במסכת ההתעללות שלו בשחקנים הצעירים. מי שלא עבד מספיק קשה היה זוכה לשמוע את האייקון עם הפדחת הנוצצת מאבד את מזגו – קחו את קוואמה בראון למשל, שחקן צעיר שהגיע לאימוני הוויזרדס אחרי תקופה של מחלה. ג'ורדן מצא שעבודתו של בראון על המגרש היתה לא מספקת בעליל, ודאג להזכיר לו את זה אחרי כל כדרור וזריקה לסל. בראון החל לרתוח בשקט. חברי ההנהלה, המאמנים וחלק מחברי הקבוצה אמרו לו שהוא צריך ללמוד לקבל ביקורת, במיוחד משחקן וותיק וכה מוכשר כמו מייקל ג'ורדן בכבודו ובעצמו. בראון ניסה לשמור את התסכול בפנים, באמת ניסה, אבל באחד האימונים הוא התפרץ וטען שמייקל עשה עליו פאול – למרות שהשופט לא שרק.

לא הייתי שם, אבל עדים מספרים שעיניו של ג'ורדן נפתחו לגודל של שני ירחים ושאם קללות היו טיפות מים, האולם היה מוצף עד לברכיים. מאותו רגע ואילך בראון הפך להיות שבר כלי, ואף נשבר יום אחד באימון ביוסטון והתחיל למרר בבכי. כזו היתה השפעתו של ג'ורדן, ואבוי למי שחשב להתנגד למלך.

עד לפרישתו הסופית ב-2003, מייקל ג'ורדן השיג עוד לא מעט הישגים מפוקפקים כמו ההתעללות שלו בקוומה בראון. אז מסתבר לצערי ששחקן גדול הוא לפעמים אדם מאוד קטן, ואולי גם לזה יש חלק בהיותו שחקן גדול.